עיקרון חשוב בתפיסה המזרחית הוא קיומו של שינוי בלתי פוסק, שהוא, למעשה, החיים עצמם. אנו נוטים להתעלם מחוק זה של שינוי נצחי, להיצמד לתחומי חיינו המסבים לנו עונג (ולהתייסר כאשר הם חולפים) ולהירתע מפני תחומי חיינו המסבים לנו סבל (מבלי להתנחם בכך שגם הם בני חלוף). החיים משולים לנהר רחב, המצוי בתנועה מתמדת. כל מצב, כל שלב, כל אדם, כל דבר, דומים לטיפה בים, חסרת עצמיות כשלעצמה, או לגל המתרומם לפרק זמן קצר מעל פני המים, ושב להתאחד

עם הכחול הגדול כשמגיע זמנו.

ספר התמורות (אי צ'ינג) מזכיר לנו שהעולם יודע כיצד לנהוג ללא עזרתנו:

העננים נעים
והגשם בא בעתו
וכל הדברים
זורמים אל צורתם.

מים זורמים
אינם מעכירים לעולם,
לכן יש להמשיך לנוע.

בבודהיזם אנו מתעבים
את עצירת התודעה
בדבר זה או אחר.
אנו קוראים לעצירה זו
סבל.

הנטייה להיצמד לדברים, היא ביטוי הבורות בבודהיזם, ומקור הסבל האנושי. קץ הסבל עשוי לנבוע מהשתחררות מגישות, דפוסים והתקבעויות. ברוס לי העלה על נס את הצורך בראשוניות ובהתנערות מכבלי מסורת כשאמר:

אינני מאמין עוד בסגנון.

מימד נוסף של זרימה ושינוי הוא יכולת הכלה. שוב משתמש ברוס לי בדימוי המים כדי להסביר את דבריו:

רוקן את מוחך
היה חסר דמות
חסר צורה
כמו מים.
שים מים בכוס,
והם יהיו הכוס.
שים מים בבקבוק,
והם יהיו הבקבוק.
שים מים בקנקן,
והם יהיו הקנקן.
מים יכולים לזרום,
מים יכולים להתרסק.
היה מים, ידידי.

היכולת להשתנות עם האויב
היא מה שמכונה "אלוהי".

ומטיף:

אל תחזור על אמצעי הניצחון,
אלא הגב על הצורה
מתוך הבלתי נדלה.

אנו אמרים כי:
אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד)
בפעולת גופו של היריב,
התודעה תיתפס
על ידי פעולת גופו של היריב.
אם נשים את התודעה
בחרבו של היריב,
התודעה תיתפס
על ידי החרב.
אם נשים את התודעה
במחשבות על כוונתו
של היריב להכות בנו,
התודעה תיתפס
על ידי מחשבותינו
על כוונתו של היריב להכות בנו.
אם נשים את התודעה
בחרבנו שלנו,
תודעתנו תיתפס
על ידי חרבנו שלנו.
אם נשים את התודעה
בכוונתנו לא לקבל מכה,
התודעה תיתפס
על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.
אם נשים את התודעה
בעמדתו של היריב,
אזי התודעה תיתפס
על ידי העמדה של היריב.