זמן רב לפני שעסקתי בהן, ריתקו אותי אומנויות הלחימה בסרטי הקונג פו שהציפו את ספריית הוידיאו השכונתית שלי, בתחילת שנות השמונים. התבוננתי מוקסם בברוס לי ובתואמיו, מפליאים מכות באויביהם, מפיצים לכל רוח כנופיות שלמות של תוקפים, בלי לאבד את הכריזמה אפילו כשהם נשרטים קצת. אחר כך היינו יורדים למטה אני והחבר'ה, ועושים תנועות, ומשמיעים קולות, ומדמיינים שגם אנחנו גיבורים חזקים, זריזים ובלתי פגיעים.
כשהייתי בכיתה ה', או ו', תלש אותי אבי מהזיות הקונג פו ושלח אותי אל מזרני הג'ודו הכחולים של מכבי תל אביב.
עכשיו בני, זיו, שוקד על אימוני הג'ודו שלו
המפגש המפכח עם אימונים מפרכים, חליפות מיוזעות ויריבים אימתניים (וביניהן יעל ארד, כישרון עולה כבר אז) הוציא לי את הרוח הלוחמנית מהמפרשים. המשכתי לעלות על האוטובוס מחולון לתל אביב פעמיים בשבוע, במשך שנים מספר, בעיקר מפני שהעדפתי את חבטות האימונים על פני לעגו של אבי. המפגש הישיר הראשון שלי עם אומנויות הלחימה היה אכן מריר ומרתיע. משני אימונים שבועיים בג'ודו עברתי לאימון יחיד בקרב מגע, ובסופו של דבר קניתי את חירותי ונטשתי את הדוג'ו של מכבי תל אביב, אותו אוקיר בהמשך, ואליו יופנו פרצי הנוסטלגיה שלי לא אחת, כשאתבגר.
יעל ארד. שיחקנו כדורגל בחצר שמחוץ לדוג'ו הישן במכבי תל אביב
הוספתי לטפח אהבה מרוחקת לאומנויות הלחימה בשנות נעוריי. צפיתי בסרטים בשקיקה, והכנתי נונצ'אקו מגזרי מקל מטאטא. לא ידעתי מה קסם לי כל כך, אבל לא היו אלה רק הקרבות, מלהיבים ככל שיהיו. מצאתי שאני מוקסם מדמות המורה הזקן, המאסטר, לא פחות מהגיבור שהיה צעיר ובשיא כושרו. סרטים רבים וביניהם 'רמו' ו-'קארטה קיד' הציגו את המאסטר כדמות אניגמאטית, משעשעת-מטרידה-כובשת-מרתיעה, הנעה בין פרובוקטיביות, טירוף, עדנה וחמלה, ובכל מקרה כישות קטלנית לא פחות, ואולי אף הרבה יותר, מהגיבור הנמהר והמלא בעצמו.
בין יאנג יו הם הלכו עם הרעיון הזה עד הסוף
סרטי 'מלחמת הכוכבים' של ג'ורג' לוקאס מציגים פאראפרזה של יחסי מורה-תלמיד כאלה, בין יוֹדַה קשישא ללוק סקייוואקר הפזיז, חניך הג'דיי. ג'דיי (jedai) היא מקבילה בדיונית לאומנות לחימה אוריינטאלית כלשהי, והטיפוח של אנשיה את 'הכוח' (the force'') הוא העתק מדויק של רעיון הצ'י וטיפוחו כפי שהם נתפסים במחשבה המזרח אסייתית, ומשקף בעצם את הטעם העיקרי לעיסוק באומנות הלחימה .
כשהתגייסתי לצבא מצאתי את עצמי לראשונה בתפקיד הדואלי אותו אתפוס גם אחר כך: כחובש מחלקתי גילמתי תפקיד כפול של healer ו-killer. תפקידו של החובש הקרבי הנאמן לייעודו הוא מורכב ומבלבל בתנאים המיוחדים שיוצרת מציאות של עימות. תקופה צבאית זו השפיעה עליי עמוקות, קירבה אותי למושגי המוות, הפציעה והייסורים, והעמיקה בי סלידה – ואף פחד – מאלימות וכוחניות. רק שנים אחר כך אמצא את עצמי מגלם את אותו תפקיד כפול, אך הפעם ממקום עגול ומשלים.
אפשר לומר שדיקור התחלתי ללמוד בסדיר.
מייד לאחר השחרור בחרתי ללמוד רפואה סינית ושיאצו, אולי כאסקפיזם מהמציאות האזרחית המפחידה של פיגועי טרור סדרתיים. לא רק סרטי אומנויות לחימה משכו אותי לעסוק בתחום אוריינטלי זה, אלא תרבות המזרח כולה. אהבת הרפואה שדבקה בי בצבא הובילה אותי למסלול זה, יחד עם הבמבוקים שרשרשו מחוץ לחלון חדרי, אמי שתרגלה כבר אז יוגה ונחשבה לותיקה בתחום, וכן, משהו אוריינטלי שדבק בי בשנות ילדותי, במועדון הג'ודו של מכבי תל אביב.
במהלך שנות לימודיי נתקלתי במורים שונים, זוטרים ובכירים, שעסקו גם באומנות לחימה כזאת או אחרת. גם חלק מהאסיסטנטים ומהתלמידים עסקו בשיטות שונות, מטאי צ'י ועד קפוארה. בהפסקות ניתן היה לראות לפעמים קבוצות מתאמנות בחורשה או ברחבה, או בודדים מתרגלים קאטת קראטה או תבנית טאי צ'י איטית ומלאת חן. חלק מקורסי הבחירה היו טאי צ'י, צ'י קונג וקראטה. שוב ושוב נאמר לי, או שקראתי בספרים, שבין אומנויות הלחימה והריפוי המזרחיות ישנו קשר בל יפורק, שהן נובעות משורש משותף. באותה עת, למרות שהוכשרתי בצבא בסוג של רפואת-קרב, לא הבנתי כיצד ניתן לקשר בין עדנתם של טיפול שיאצו או אבחנת דופק סינית, לבין קרבות מגע מסבי-נזק שהיוו עבורי את הדימוי הבולט לאומנויות לחימה. סקרנות התעוררה בי, ורשמי ילדות החלו לפעום בתוכי מחדש. בסופו של דבר, לאחר התנסות רבת השראה בצ'י קונג וטאי צ'י, הגשמתי חלום ישן ופניתי ללמוד את אומנות היד הריקה, קראטה. זו הייתה, בעת ובעונה אחת, ראשיתו של מסע ושיבה הביתה.
כל זה קרה לפני כ-15 שנים. וכיום יש לי את העונג והכבוד להציג בפניכם, הקוראים, רסיס מהעולם העצום המכונה אומנויות הלחימה, לא רק כמשקיף מהצד, אלא גם כצועד בדרך: יש לי חגורה שחורה בקראטה ובשנים האחרונות אני מתאמן גם בקונג פו.
אני ואחי, עו"ד יונתן אלישר, בחליפות קראטה מסורתיות.
אני וזיו באולם הקונג פו.
לחימה – אמנות או אומנות
המונח 'אומנות לחימה' מיוחס בראש ובראשונה לאומנויות ההגנה העצמית הקרביות שמקורן באסיה, כגון אייקידו, קראטה, ג'ודו, קונג פו וכו'.
ברם אולם, אומנויות הלחימה אינן נחלתה הבלעדית של מזרח אסיה. בני אדם באשר הם נאלצו מאז ומתמיד לפתח אמצעים להגנה עצמית, לרוב ללא כלי נשק. כתוצאה מכך ישנן אומנויות לחימה רבות, ידועות ונפוצות, ממקורות שונים בעולם, כגון הקפוארה הברזילאית, ההיאבקות היוונית והאיגרוף המערבי. מאחורי כל שיטה עומד סיפור היסטורי מסעיר. אך עדיין, האסוציאציה הראשונה העולה בראשנו נוכח המונח 'אומנות לחימה' היא של אומן קונג פו, קראטיסט או כיוצא בזה. אחת הסיבות לכך היא גל האוריינטליזם ששטף את העולם המערבי בעשורים האחרונים. תופעה זו מגולמת למשל בחדירת מסורות רוחניות (כגון זן בודהיזם), שיטות ריפוי (כגון הרפואה הסינית), אומנויות תנועה (כגון יוגה) וכו', שמקורן כמובן בהודו, סין ושכנותיה. מכולן, זכו אומנויות הלחימה לייצוג הדרמטי ביותר, בסרטי הקולנוע הפופולאריים של שנות השבעים. תוצרי-מדיה אלה יצרו במוחנו קשר תודעתי הדוק בין אומנויות הלחימה לבין התרבות המזרח האסייתית ואנשיה.
המונח אומנויות לחימה (martial art) תורגם מהמילה הסינית וו-שו (wu shu) ומקבילתה היפנית בו-ג'וטסו (bu jutsu), או בו-גיי (bu gei). ואולם, השימוש בו כיום מוטעה במידת מה. במקור שימשו המילים וו-שו או בו-ג'וטסו לתיאור מיומנות צבאית, כמו למשל יכולותיו של צלף או של טייס קרב. ראשית, מדובר היה באמנות (מומחיות, מקצוענות), לא אומנות (יצירתיות, אינטימיות בין האדם לטכניקה). ושנית, היה הדגש על מערכות לחימה צבאיות, לא אזרחיות. ובכל זאת, הפך המונח לשם התואר של מערכות לחימה שנועדו להגנה עצמית אזרחית, לספורט ולהעצמה אישית, והוא כולל בתוכו את האמנות והאומנות גם יחד, בהתאם להשקפתם של המורה ותלמידו. למען האמת זהו פירושו של הביטוי השגור קונג פו. קונג היא שלמות, הישג, מלאכה (כלומר, אמנות) ו-פו הינו הבוגר, המאסטר (כלומר האומן). המשמעות הכוללת הינה היהפכות למומחה, שינון, ליטוש ותרגול טכניקה ומיומנות עד לדרגה שתרוּמם לדרגת אומנות. במובן זה כל אומנויות הלחימה באשר הן, הינן קונג פו.
מהי אומנות? אומנות היא כלי לביטוי. אמר ברוס לי:
עבורי, אומנות הלחימה
היא להביע את עצמי בשלמות.
אך כמו כל כלי הנתון בידיו של אדם, יכולה האומנות לשקף צדדים רבים באופיו המורכב. ישנם שירים המרוממים את הנפש, ושירים מדכדכים או פוגעניים. ישנן יצירות מופת בפיסול או בציור המשקפות יופי ואהבת חיים, וישנן יצירות מזעזעות, פרובוקטיביות. ישנם אנשים העושים באומנות שימוש נלוז – ואומנויות הלחימה אינן יוצאות דופן גם במקרה זה.
ומהו אומן? אומן הוא אדם המשתמש בכלים יצירתיים שונים כדי לחקות, להשלים, לסתור או להציע חלופה לפעולת הטבע, ותוך כדי כך להתעלות אל הנשגב, להתחכך באלוהי, לגעת באמת כפי שהוא חווה אותה. אומן הלחימה משתמש בגופו, בחושיו, במוחו, מלטש ומשחיז אותם לאורכן של שנות חיים רבות. ראשית הוא נהפך מומחה – אדם בעל מיומנויות טכניות גבוהות. לרשותו עומדים זריזות, חן, ועוצמה פיזית; עורמה, יכולת תכנון וניתוח; 'כלי עבודה' הכוללים חבטות, בעיטות, הטלות, התחמקויות ובריחים; אולם אלה הן הרמות הבסיסיות של תורתו. רק לאחר שנים ארוכות ומלאות התכוונות הוא הופך לאומן כאשר הוא מפנים את הערכים הרוחניים העומדים בבסיס השיטה, וחווה את היקום כמארג אנרגטי פועם. אם הוא מגיע לרמת מאסטר הוא חודר – בזכות אומנותו – להבנת לב ליבם של החיים, דבר המאפשר לו למשול ביריביו ולנהל עימות מעמדה שקטה של כוח, אך מוטב, למשול באירועי חייו ולמנוע מראש את היווצרותו של כל עימות. אומן הלחימה הוא מופת, אידיאל, אליו נכסף מתרגל השיטה.
מקור משותף לאומנויות הלחימה והריפוי
המשותף לכל אומנויות הלחימה המזרח אסייתיות הוא החשיבות העילאית שהן מייחסות לכך שהצ'י יזרום בצורה חלקה לאורכו ולרוחבו של הגוף. צ'י, אנרגיית החיים המכונה גם נשימה בכתבים המזרחיים, מהווה את התשתית לכל הקיים. בגוף האנושי, זרימתה הקולחת מאפשרת את בריאות הגוף והנפש, ואילו חסימות שונות בשטיפתה מקדמות כאב, חולי ואף מוות. לכן רבים האנשים העוסקים באומנויות לחימה על מנת לזכות בבריאות ואריכות ימים. בתרגול נאות, פציעות הן מאורע נדיר ביותר. במקומות רבים רוכש התלמיד גם ידע משלים בשיטות ריפוי מזרחיות (הדוגלות באותו רעיון בסיסי של תנועת הצ'י בגוף) ויודע כיצד לרפא את עצמו (או למי לפנות) אם נפגע חלילה.
המתבונן הזהיר יוכל לזהות את אומנויות הלחימה בקֵרב אומנויות הריפוי, ולהיפך. לקראטה ולשיאצו בסיס משותף. כך גם לטווינה ולקונג פו. אותן תנועות, בכוונה שונה, יכולות לרפא אדם או לפגוע בו. כף יד פתוחה או סגורה, מרפק, ברך, משמשים כולם ככלי נשק או ריפוי באומנויות עירומות אלו.
גם הדגש לתנועה פנימית וחיצונית שמקורה בבטן התחתונה (dan tien בסינית, hara ביפנית) משותף לשתי הגישות. המרידיאנים, אותם ערוצים נושאי צ'י, ונקודות הדיקור שלהם, הם בעלי ערך רב בהיבט הלחימתי ויש טענה שנחשפו לראשונה ע"י אומני לחימה קדומים. ישנן שיטות לחימה והתנקשות המבוססות על לחיצה בנקודות מסוימות בגופו של היריב, על מנת לשתק או להרוג. מדובר בחלק מאותן נקודות המשמשות את המטפל באקופונקטורה. למשל, בסרט 'נשיקת הדרקון', מגלם ג'ט לי אומן לחימה המשתמש במחטי דיקור כחלק מהארסנל שלו. שיטה שכזו אכן קיימת.
אחת הקלאסיקות הסיניות הקדומות והמפורסמות ביותר היא חיבור אסטרטגי-רוחני המכונה 'אומנות המלחמה'. זהו מסמך רלוונטי המשמש קצינים ואנשי עסקים עד עצם היום הזה. בהקדמה של הוצאת עופרים למהדורה העברית נאמר:
"אומנויות הריפוי ואומנויות הלחימה עשויות להיחשב כנפרדות זו מזו בשימוש המקובל, אולם יש ביניהן הקבלה".
מדי פעם שואלים אותי אנשים, מדוע אני מתרגל קראטה וקונג פו. בשביל מה צריך להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף, יזע ולעיתים דמעות, כאשר אפשר להשתמש בסכין או אקדח, ויותר מזה – מה ביכולתי לעשות מול תוקף חמוש. הם מאבדים במהירות עניין בשיחה כשאני מסביר להם שאיני מתרגל אמנויות לחימה על מנת שאהפוך ללוחם אדיר. כישוריי הלחימה שלי הם פועל יוצא של עיסוק רגיש, עדין וחודר, שמטרתו שיפור עצמי וצמיחה מתמדת. בסרט fist of legend נפרד מאסטר פונאקושי מהלוחם הצעיר והמוכשר צ'אן-ג'ויאנג (המגולם ע"י ג'ט לי) במילים אלה:
"דע לך, איש צעיר, הדרך הטובה ביותר לנצח את היריב היא להשתמש באקדח. אדם עוסק באומנויות לחימה על מנת להעצים את האנרגיות שלו. אם ברצונך להשיג מטרה זו, עליך להבין את החיים, את היקום. ובכן, אני הולך
".
הדוג'ו כמעבדה
מרוב דיבורים על אומנות, כמעט ושכחנו את הלחימה. ישנן שיטות רבות ושונות, חלקן רכות יותר וחלקן קשוחות, אך את כולן מאפיינים אימונים קפדניים, שלא לומר מפרכים. אדם המתרגל תבנית טאי צ'י עשוי למצוא שהוא נאבק בשעמום ובמתחים הנבנים בגופו ובתודעתו על אף שהוא משתדל להיות רפוי וזורם. אדם המתרגל קראטה עשוי למצוא את עצמו מותש ומפוחד בעיצומו של קרב בעצימות גבוה, מול יריב תוקפן. הקשיים הם רבים, ולאורך השנים צצים כל הזמן פיתויים ומכשולים המבקשים להרחיק את האדם מעיסוקו. מעטים הם האנשים המסוגלים להקדיש את עצמם לאומנות הלחימה ולהפוך אותה לדרך חיים. אך עבור אלה המתמידים בדרך, משמש הדוֹג'וֹ (אולם האימונים) כמכשיר להתבוננות.
כך נראית ההתחלה
זה המקום בו נמדדים ערכיו האמיתיים של האדם: מהי מידת התמדתו? כיצד הוא מתמודד עם מתחים, לחצים, פחדים וכאבים? האם הוא סתגלן? האם הוא משתמש בביקורת - שנוטה להיות ישירה וחפה מיפיוף – כמנוף או כגרדום? ואולי חשוב מכל: כיצד הוא מתמודד עם האגו שלו? כי האגו משמש כאן תפקיד מרכזי כל כך. אגו חלש ומפוחד הוא לעיתים הגורם המניע להתחיל לעסוק באומנות לחימה. ואז, כשנרכשות מיומנויות כאלה ואחרות, האגו נוטה להרקיע שחקים. החזה מתנפח כשהמורה מחלק מחמאה, והשבוע נהרס כשהוא גוער בך. כשאתה מנהל קרבות אימון רכים עם חבר לקבוצה אתה מוצא את עצמך נסחף לניסיונות נואלים להצליח להשחיל איזו מהלומה גרנדיוזית, לצאת 'מנצח'. ואחר כך אתה מקלל את עצמך על ההתנהגות הילדותית והלא אבירית שלך. לוקח זמן עד שאתה מבין פתאום - וזה מכה בך בכוח – שאתה אכן עוסק באומנות הלחימה על מנת להביס אויב. זהו אויב-סמוי. זה האגו שלך. הצד הילדותי, המפונק, המבוהל, התזזיתי, הגאוותן והפאנאט של האישיות, ועלינו לכרות עמו שלום של אמיצים: להכיר במעלותיו (ויש כאלה) ובסכנותיו, לתת לו ביטוי מבוקר ומטובל בהומור עצמי ולרסן אותו בכך שנכיר את עצמנו לעומק, נתעמת עם חולשות האופי, עם מגבלות הגוף, עם העובדה שתמיד יהיו מתרגלים חזקים, זריזים או מוכשרים מאתנו, ובכך שנטפח צדדי אישיות בוגרים, שקטים, ואוהבים יותר. הבעיטות, הן יכולות להיות מהירות. האגרופים, הם יכולים להיות מועכי עצמות. אבל המלחמה האמיתית מתחוללת בעולמו הפנימי של המתרגל, מלחמת התשה וחפירות, מלחמה מוסרית, נקייה אך חסרת פשרות, שבסופה שקט, שפיות והשלמה עצמית: אדם הפונה לעסוק באומנות לחימה עובר בעצם הכשרה - שלא לומר התמרה - רוחנית. מי שהחל להתאמן והוא מבוהל וחרד, או בעל דימוי עצמי ירוד, מתחשל בכבשן הדוג'ו והופך לאדם מודע יותר, רגיש יותר, ובעל יכולות קטלניות. המטען הזה, אם הוטמן בליבו של המתאמן ע"י מורה טוב, הופך אותו לשקול, שליו, ושופע ביטחון. שנים של אימונים מכינות אותו להגיב לתרחישים שונים, בצורה היעילה והמהירה ביותר עבורו. לא רק הרפלקסים שלו נבנים, אלא תנועת הצ'י בגופו משתפרת. אם נתייחס לצ'י כאל מידע, המידע בנוגע למה אירע וכיצד יש להגיב זורם בתודעתו של הלוחם בשטף צלול ומכאן מגיעה התגובה הראויה. יכולת זו מיושמת גם בתוך מערכות גופו ותורמת לבריאותו כמו גם למערכות יחסיו עם הסביבה והחברה. וכן, יכולת זו תשרת אותו נאמנה אם וכאשר יאלץ להתייצב מול איום פיזי.
מהו קרב
קרבות-אימון, או לפחות תרגילים מעשיים בזוגות, מהווים חלק בלתי נפרד מהאימון במרבית שיטות הלחימה. זה המקום בו מטיל המתאמן את רוחו אל תרחיש שזרימתו מהירה. הוא משלב את מגוון הכלים שרכש כטכניקות נפרדות (עמידות, תנועה, סוגי תקיפות, הטעיות וחסימות) לריקוד שוטף. חשיבה או תכנון יפגעו בזרימה ויהפכו את העימות (המוגבל גם כך מהיותו מדומה) למסורבל. במקום ניסיון מושכל להגיב, לומד התלמיד אט – אט להיענות. תגובה היא שימוש נוקשה באוצר מוגבל. היא מחייבת ריכוז מחשבתי או התפרצות אינסטינקטיבית, ובכל מקרה קיים מתח בבסיסה. היענות היא שימוש יצירתי בסך כל הדברים היוצרים את הרגע הנוכחי; היענות היא אלתור משוחרר הדורש מידה של נינוחות. אדם השומר על נינוחות יחסית אפילו בעת עימות, מסוגל לנהל את חייו בעוצמה קולחת. היענות ונינוחות הן תוצר של הרפיה, לא של נוקשות. הרפיה זו מאפשרת לצ'י לזרום בגוף ובתודעה באופן שוטף. רק כך יוכל המידע האינטנסיבי המאפיין עיתות עימות לשמש את אומן הלחימה, במקום לסמא אותו.
אומנות הלחימה כמשל
תרגול אומנויות לחימה מהווה משל, או דוגמא, למתחולל בחייו האמיתיים של המתאמן. כפי שאדם לומד ליפול כאשר יריב מטיח אותו ארצה, כך שיספוג נזק זניח וינצל את אנרגיית הנפילה שלו להתרוממות מיידית, כך ביכולתו להתמודד עם מפלות בחייו האישיים. כפי שאדם לומד כיצד לחמוק ממתקפות היריב ובכך להוביל את הקרב, הוא מסוגל ליישם זאת גם בעת ויכוח, לתמרן את הצד השני ולהתיש אותו ללא צורך בחילופי דברים קשים. הדוגמאות הן רבות. לכל מהלך, נוהל ותנועה יש מקבילה בעולם העסקים, הזוגיות, הפוליטיקה, הבריאות ועוד. אומן לחימה יכול להשתמש במילה כאגרוף, זו הסיבה שיהיה זהיר כל כך בדבריו.
הימנעות מעימות
אחת ממטרות אומנות הלחימה הנשגבות ביותר היא, באופן פרדוקסאלי, הימנעות מעימות. עבור האדם שאינו מצוי בתחום, נראה לעיתים העיסוק באומנות לחימה כזו או אחרת, כעיסוק מזוכיסטי סתמי בהתכתשות ואלימות. ואולם ההיפך הוא הנכון. ראו כמה רב השוני בין יעדיהן של אומנויות לחימה מסורתיות לבין שיטות לחימה תחרותיות. אדם המתאמן בשיטות תחרותיות כגון היאבקות, איגרוף, וקראטה תחרותי, עובר התמרת אישיות המגרה בו תכונות של לוחם כפי שאנו היינו מגדירים אותן: כוחניות, התפרצות, רפיון-עכבות, אכזריות, שאפתנות (ועדיין, נוגע ללב, בצפייה בקרבות ראווה, החיבוק האמיתי והאוהב למראה בו אחוזים המנצח והמפסיד בתום הקרב, לאחר שכתשו זה את זה רק לפני רגע). ואילו אדם העוסק באומנות לחימה לומד להכיר ולשמר את אותן התכונות, אך גם לרסן אותן, וכנגדן להציב שקט פנימי. צ'ואנג טסה כתב את הסיפור הבא, המדגיש בצורה מחויכת כיצד מתנהג אומן לחימה אמיתי:
תרנגול הקרב:
מאמן תרנגולי-קרב של מלך סין אימן תרנגול משובח אחד לקראת תחרות. כששאל אותו המלך האם התרנגול מוכן, ענה המאמן: " עדיין לא. הוא מלא אש. הוא יתנפל על כל תרנגול שיקרה בדרכו. מהירותו רבה, והוא בטוח בכוחו".
לאחר 10 ימים שב המלך לברר האם התרנגול מוכן לתחרות. "עדיין לא", ענה המאמן, "הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא".
לאחר 10 ימים נוספים: "עדיין לא. יש לו עדיין מבט נוקשה, והוא נרגז".
רק כעבור 10 ימים נוספים אמר המאמן למלך: "עכשיו הוא כמעט מוכן. הוא אינו מעפעף כשתרנגול אחר קורא. הוא עומד ללא תזוזה כמו תרנגול עץ. הוא לוחם מלידה –
תרנגולים אחרים יעיפו לעברו מבט וינוסו על נפשם."
אסופת צ'ואנג טסה המופלאה שתרגם וערך יואל הופמן.
מנגנון אחד להימנעות מעימות הוא הרתעה. מבנה שרירי, התנהגות מצו'איסטית ושפת גוף קשוחה הם דוגמא לכך. מנגנון אחר הוא הסוואת היכולות הלוחמניות באמצעות התנהגות אדיבה, עדינה, ולא נענית לפרובוקציה. מנגנון נוסף ואולי הנעלה מכולם הוא ביטול שורש ההתקפה עוד לפני שזו החלה (ומדובר כאן גם על התקפה מילולית או אפילו על נטירת טינה) באמצעות קסם אישי. ואולם הימנעות זו מעימות היא נדן לחרב חדה, חרב המושחזת וממורקת ללא הרף, שלא על מנת להישלף.
גם כאשר מותקף אומן הלחימה, נותרות לו שתי ברירות, בהתאם לרמת כישוריו. אומן לחימה סביר שנקלע להתקפה (תקיפה פיזית, ריב מילולי) יגיב באופן נחרץ, הרסני וממוקד ברגע שיבין כי הוא או הקרובים לו נתונים בסכנה. שלא כמו בסרטי פעולה, קרב פנים אל פנים אינו אפיזודה וירטואוזית בהילוך איטי, אלא פרץ מינימליסטי של תנועות קטלניות המסוגלות להמם, לפצוע או להרוג. התוקפן עשוי למצוא את עצמו בעמדת נחיתות עוד בטרם יבין מה אירע לו. אולם אומן הלחימה שהגיע לדרגה העילאית, המאסטר האמיתי, יפעל באופן רווי חמלה גם אם יותקף. הוא ינקוט בכל האמצעים על מנת לנטרל את יריבו מבלי לפגוע בו. ואם יפגע בו, יהיה זה הנזק המועט ביותר שיסב לתוקפן על מנת לעצור אותו. לצורך כך נדרשת רמה גבוהה של שליטה עצמית והיעדר פחד. בחיבור הסיני העתיק המכונה במערב 'אומנות המלחמה', מתוארת גישה זו כ'לכידה שלמה'. לכידה שלמה פירושה התגברות על האויב (יריב או אומה) באופן המותיר את משאבי שני הצדדים שלמים ככל האפשר. ניצחון כזה מותיר בסיס לצמיחה, בזמן שהרס מותיר אחריו חידלון.
בהקדמה של הוצאת אופוס למהדורה העברית של 'אומנות המלחמה' נאמר:
"ניצחון אמיתי הוא ניצחון על התוקפנות, ניצחון המכבד את אנושיותו הבסיסית של האויב, ובכך הופך כל עימות נוסף לבלתי נחוץ."
הציטוט דווקא לא מההוצאה הזו – אבל זהו העותק העברי הראוי
(הוצאת אופוס) היחיד של אמנות המלחמה
סתירות וניגודים
עושה רושם שאומנות הלחימה והעיסוק בה, מלאים סתירות וניגודים. אדם לומד להילחם מתוך רדיפת שלום; אדם משיג הישגים גופניים ונפשיים בשאיפה להיפטר מהאגו שלו; אדם לומד לשחרר את תודעתו תוך שהוא מבצע אימונים קפדניים, תחת משמעת ברזל, ללא רשות להביע את דעתו או לשנות את הכללים. ניגודים אלה באים לידי שלמות הרמונית ברעיון המכונה טאי-ג'י (על שמו מבוססת הטאי צ'י צ'ואן), המוכר כסמל הין והיאנג, הניגודים המשלימים. הסמל מתאר שלמות (עיגול) המורכבת משתי צורות דמויות טיפה, או דג, בצבעי שחור ולבן. לכל דמות כתם עגול בצבע המנוגד לה, והקו החוצה ביניהן יוצר תנועה עקלתונית. משמעות הסמל היא שכל שלמות מורכבת משני ניגודים, שכל ניגוד אינו שלם ללא הצל שלו; אבל הסמל מבטא יותר מאשר איזון סטאטי משני קצותיה של משוואה. התבוננו בסמל היטב: במקום בו הטיפה הלבנה רחבה ביותר, שם צומח זנבה הצר של הטיפה השחורה, ולהיפך. בנוסף על כך שכל ניגוד טומן בחובו את שורש הצד המשלים שלו (הכתם העגול), הוא גם 'דוחף' ו'מחיש' את התגלמות הניגוד שלו, כפי שצהריי היום מבשרים את בוא הערב, או כדברי שלום חנוך 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. מכאן מגיעה הבנה פרדוקסלית זו, המוצאת את ביטויה בטאו טה צ'ינג:
"הרוצה לכווץ, ודאי ירחיב. הרוצה להחליש, ודאי יחזק. הרוצה להפיל, ודאי יקים. הרוצה לשלול, ודאי יתן. זה קרוי: האור הגנוז"
אנא, בעברית – קודם כל את העותק הזה, של מסדה-ביאליק.
להבנה זו יש גם ישום מעשי בעת קרב. ב'הערות על טאי צ'י צ'ואן' (מתוך טאי צ'י צ'אן ג'ינג) טוען מאסטר צ'אנג סאן פאנג:
רעיון זה מקבל שימוש באומנויות רבות כגון ג'ודו ואייקידו, בהן גורמים ליריב להטיל את עצמו לכיוון מסויים רק על מנת לגדוע את האינרציה שלו בתגובה הפוכה. קל יותר להדוף אדם כאשר מושכים אותו אלינו, ואז, כשהוא מתנגד ונרתע, דוחפים אותו מעלינו. כשיורדים לשורש העניין מגלים שהחשיבה הפרדוקסאלית נותרת כזו רק אם לא מבינים את הקשר והתלות בין שני הניגודים. ברגע שלוכדים את ציר העקלתון בו משמעת מובילה לחירות, ורכישת ידע קטלני מובילה לרדיפת שלום, נחשף ההיגיון העילאי של אומני החשיבה והלחימה.
אומנות הלחימה הטובה מכולן
מול ההיצע האדיר של אומנויות לחימה, מתעורר לא פעם הצורך הילדותי להחליט מי הכי טובה. ובכן, זו כמובן שאלה חסרת שחר. לכל אומנות לחימה דגשים משלה, דרכים משלה לחתירה אל היעד, אוצר מונחים וטכניקות ומערכת חוקים ותובנות. יתר על כן, לכל אומנות לחימה מספר סגנונות שונים שהתפתחו באזורים נבדלים, ע"י מורים בעלי ראייה ייחודית. אבל גם אם תבקרו במועדונים שונים המשתייכים לאותו הסגנון של אותה אומנות לחימה, תבחינו בשינויים רבים הנובעים מאישיותו של המורה, מדגשיו, ומהנתונים הכלליים של תלמידי הקבוצה. אמרה עממית קובעת אם כן כי: 'המורה הוא הסגנון'. ל.ו קרני ממחישה זאת בצורה נפלאה בספרה, צ'י קונג:
נניח לרגע שהציפורים יכולות לדבר זו עם זו וכי יום אחד הן התאספו כדי לדון בדרך הנכונה ביותר לעוף. יונקי הדבש אמרו שיש לנופף בכנפיים במהירות רבה, הנשרים אמרו שיש לדאות עם הרוח.
הדרורים אמרו שיש לדלג במהירות ולנחות לעיתים קרובות על הקרקע ואילו האלבטרוסים אמרו שהתעופה פירושה כיסוי מרחקים גדולים מאוד. איזו מהציפורים יודעת באמת איך צריך לעוף?
כל השיטות טובות, והאדם המעוניין להתנסות בהן צריך לפתוח את לבו ולעשות לו רב. גיצין פונאקושי, אבי הקראטה המודרני, הצהיר: 'סגנונות אינם אלא אשליה'. וברוס לי, האומן-הפילוסוף פורץ המסגרות, אמר: 'איני מאמין עוד בסגנון'. לפני זמן מה פקדו את הדוג'ו שלי אורחים מיוחדים במינם. היו אלה נזירי שאולין, שהגיעו להופעות ראווה בארץ. עד היום איני מבין מי דאג לכך שיגיעו, רכובים על אופניהם בצהרי יום ו' שרביים, אבל המפגש עמם היה בלתי נשכח. עם כל ההבדלים הקיימים בין שאולין-קונג-פו לבין קראטה, הדמיון והאחווה גברו על הכל.
ככלי להתפתחות גופנית, נפשית ואנרגטית מהווה אומנות הלחימה דרך חתחתים יפיפייה המזמינה את הצועד בה לגלות את עצמו. הדרך ארוכה, ולא נטולת סכנות. יש גם צללים בדרך הזו. אבל היא ממלאת את החיים בתוכן עשיר, ותורמת לטיפוחם ושימורם. אני מודה לה, ולמוריי, על כל מה שהעניקו לי, ועל כל מה שנטלו ממני עד כה.
אורי אלישר, מטפל ברפואה סינית ושיאצו, ואמן לחימה, הינו תלמיד בהונבו דוג'ו בהרצליה.
שיעור נסיון חינם באחד מבתי הספר בהתאחדות
הגנה עצמית לאנשי עסקים ופרטים
מאמרים 
עכשיו בני, זיו, שוקד על אימוני הג'ודו שלו
אני ואחי, עו"ד יונתן אלישר, בחליפות קראטה מסורתיות. 
